כמים לבך הרבנית ימימה מזרחי

“קו?מ?י ר?נ??י ב?ל??י?ל? (ב?ל??י?ל?ה) ל?ר?אש? א?ש??מ?רו?ת, ש??פ?כ?י כ? מ??י?ם ל?ב??ך? נ?כ?ח פ??נ?י ה’… ג?דו?ל כ??י??ם ש??ב?ר?ך?, מ?י י?ר? פ??א ל?ך?” (מתוך מגילת איכה).

המים והים יופיעו שוב ושוב במגילה המתארת את החורבן הגדול ביותר בתולדות העם היהודי. כך נפגוש אותם גם בימי תמוז ואב, ימי “ב??ין ה?מ??צ?ר?ים”, זה לצד זה: הים הכחול של הקיץ כשלצדו דמעות מלוחות: “ע?ינ?י ע?ינ?י י?ר?ד?ה מ??י?ם” (שם).

מדוע כאנשים בכלל, וכיהודים בפרט, כה קשה לנו להרגיש שמחה שלמה? למה כשהאישה, גיבורת מגילת איכה, אמורה להתרונן ? “קו?מ?י ר?נ??י” ? למה דווקא אז היא שופכת לב כמים? מדוע דווקא בחתונה לא נותנת לנו ירושלים לשכוח אותה; והאם נדונו, כיהודים, שלא לחוש לעולם חופש גדול מבלי להצר את צעדינו בימי בין המצרים?! האם לא אמור המספר תשע לבשר תשועה, לבשר לידה, ואם כן, למה יהיה היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי תשעה באב דווקא? מה יש לו ללב שנצרב כל הזמן באותו זיכרון ישן?

הספר שלפניכם ינסה לצעוד בזהירות בין המצרים המסמנים את גבולות הקודש, החול והים. ממושגים כמו משיחיות וגאולה ננסה לרדת אל נבכי ביתנו הפרטי הנלחם על קיומו. נביט עין בעין בשמחה החסרה