ימות השבוע שוצפים עלינו ברוב עוצמתם, באינטנסיביות שלהם, בריצה ממקום למקום ודבר לדבר. אך בסוף כל שבוע ניצבת נקודת אור וחיים בדמותה של השבת, ובלב השבת – הפרשה.
“צריך לחיות עם הזמן”, ציווה אדמו”ר הזקן. והחסידים, שתמהו על האמירה הזו, הלכו וחקרו ובדקו וגילו שכוונת רבם היא לפרשת השבוע, והציווי הוא לחיות עם הפרשה לאורך כל ימות השבוע.

בלשון השווה לכל נפש מביא הרב ורד את פעימת הלב שעלתה בו. ללא מקורות, ללא פירושים, אלא מין אינטואיציה פנימית כזו, שצפה ועלתה כאן ועכשיו, והושפעה ממכלול תחושותיו ביחס לפרשה. מתוך אירועי השבוע והזמן שעטפו את השבת הזו, בבחינת “דבר השייך לליבו בעת ההיא”.
לאורך השנים נצברו הפעימות הללו והפכו למין שיחה פנימית, הנעה משנה לשנה ומספרת סיפור – סיפור של חיים, של לחיות עם הפרשה.
כמו פעימת הלב גם הדברים הכתובים כאן מרוכזים. מתומצתים. משמיעים דפיקה אחת, ונעלמים.

הרב אייל ורד, רב מלמד במכון מאיר ורב קהילת ‘יחדיו’ בפתח תקווה, כותב ומלמד במקומות שונים. הוציא לאור שני ספרי פרוזה: ‘עד שמצאה’ ו’בדרך סיפרתי מעשה’, וארבעה ספרי עיון: ‘אל שפת האמת’ – על פרשות השבוע, ‘פניך אבקש’ למועדים, ‘רמזי אלול’ לחודש אלול, ו’עבודת הנפש’.