אני לדודי ודודי לי – הוא הפסוק שרמזו בו חכמים את חודש אלול, פסוק המלא אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים. הימים הנוראים – הוא הכינוי שהתקבל בקהילות ישראל לימים הללו, כינוי שכולו יראה. יראה יש כאן או אהבה יש כאן? ימי תשובה יש כאן. ראשיתם יראה וסופם אהבה. תחילתם חרדה מיום הדין ומן הספרים הנפתחים, ותכליתם אהבה משמחת הטהרה והקירבה שבה. התשובה, תחילתה בזעזועי הנפש ובחרטה מטיפשות החטא, וסופה התחדשות נעורים וכיסופי דביקות בה’. ראשיתה: “אתיתי לחננך בלב קרוע ומורתח”, וחתימתה: “נעימות בימינך נצח”. “אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד וידיד… אמש היה זה מובדל מה’ אלוקי ישראל, שנאמר: “עוונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין ה’ אלוקיכם… והיום הוא מודבק בשכינה, שנאמר: “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כולכם היום” .ארבעים יום חלפו. בראש חודש אלול עלה משה להר סיני לרצות ולפייס על חטא העגל, וישראל במחנה למרגלות ההר, ניטלו כתריהם, איבדו חמדתם ועסקו בתשובה לטהר עצמם, עד שביום כיפור נתבשרו סליחה בנתינת לוחות שניים, ושבה אהבת בוראם לשכון בתוכם. כנגד ארבעים יום אלה הבאנו כאן ארבעים רשימות בענייני הימים, ולכל רשימה הקדמנו פיוט מפיוטי הקדמונים, ששפכו ליבם לפני בוראם וידעו לרצות אותו. ואני תפילה: אנא ה’, חון עמך ישראל והאר פניך להם, שובה אלינו ברחמיך הרבים, ומתוך חרדת הימים האלה גלה לנו אהבתך, וקיים בנו מקרא שכתוב: “כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך”. ומלב מתחנן שופכים אנו שיח לפניך: “השיבנו ה’ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם”